״אף אחד לא מבין מה המשמעות של טיפול, ואין חשיבה על הנזק העתידי״


טיפול באמצעות חיות. ״אנחנו בכלל עובדים רוב הזמן בחוץ״

העדות של שירה בז

אני מטפלת רגשית באמצעות בעלי חיים. אני עובדת במתנ״ס יקנעם, וגם דרך מכון הסדר של מכבי. בסגר הראשון הוציאו את כל עובדי המתנ״ס לחל״ת מעכשיו לעכשיו, בלי לעשות הפרדות בין חוגים לטיפולים.

כך, בבת אחת, התנתקנו מהמטופלים שלנו - שזה האוכלוסיות שהכי זקוקות לתמיכה. לא היתה לנו יכולת ליצור איתם קשר. גם כשהתחילו לפתוח ולהחזיר ענפים לפעילות, אותנו לא החזירו. גם כשהתחילו להיכנס הזומים, לנו לא איפשרו לעשות אותם. כשיצרתי קשר עם המטופלים שלי, הרגשתי כמו פושעת - אסור לתעד, אסור לרשום. והיו משפחות שהיו במצוקה. ילד אחד שאני מטפלת בו כבר שנתיים חזר לבית הספר בשלב מסוים וכתב על אחד השולחנות שהוא רוצה למות. התחננתי למנהלת שלי לאפשר לי טיפול - הרי הוא מוכן לדבר רק איתי, אני מטפלת בו כל כך הרבה זמן. לא אישרו לי, ואמרו לי להעביר את המקרה לרווחה. החל״ת המשיך כמעט ארבעה חודשים. רק באמצע יוני-תחילת יולי אישרו לנו לחזור לעבוד. חלק מהמשברים צפו רק אז.

הרגשתי הרבה מאוד תסכול. כמטפל, אתה יושב בבית ושומע על מצוקת בריאות הנפש, על העלייה בניסיונות התאבדות, ואתה לא יכול לעשות כלום - כי מישהו החליט. היה שלב שגייסו מתנדבים לקווים החמים של ער״ן ולמוקדים הנפשיים של קופות החולים - בעוד שיש אנשי טיפול שיושבים בבית ולא עובדים. אפילו לא קראו לנו לסייע שם.

כשהתחילו להיפתח דברים מחדש, הורים רצו לבוא אלי באופן פרטי - ואסור לי כי אני מקבלת ציבורית. ניסיתי לקבל מהמנהלת שלי אישורים למקרים חריגים וקיצוניים, לפנים משורת הדין. היא לא אישרה ואמרה שמקרי חירום יש להעביר לבריאות הנפש - כאילו ששם יש למי להעביר.

בסגר השני שוב לא עבדנו. בתו הסגול היה מוגדר שמותר פסיכותרפיה אחד על אחד, אבל רכיבה טיפולית וטיפול בבעלי חיים אסור, וזה הזוי כי אנחנו לרוב עובדים בחוץ, בניגוד לצורות טיפול אחרות. קופת חולים מכבי הוציאה לנו מכתב שאין אישור לטיפולים, מלבד טיפולים בהבעה ויצירה. להם היה מותר לעבוד בזום.

ילד שאני מטפלת בו כבר שנתיים כתב על שולחן בביה״ס שהוא רוצה למות. התחננתי שיתנו לי לטפל בו - ואמרו לי להעביר את המקרה לרווחה

רק ב-1 בנובמבר נתנו לנו לחזור לעבודה. שוב - שבועיים אחרי שהגנים והרבה ענפים אחרים נפתחו. אין בזה שום שיקול רציונלי. פסיכותרפיה אחד על אחד במרחק שני מטר ועם מסיכה זה הרבה יותר בטוח מלפתוח גן ילדים. אפילו בזום לא אפשרו לנו לעבוד בין אמצע אוקטובר לתחילת נובמבר. זה כל כך מגוחך, איך יכול להיות שמטפלים רגשיים הם לא עובדים חיוניים?

בסגר הראשון הייתי במלחמות כל הזמן. התסכול היה מאוד מאוד גדול והיה לי קשה לשמור על פאסון מול המטופלים ועם סולידריות כלפי מקום העבודה. התאפקתי שלא להרים טלפונים ולצעוק על אנשים במעלה שרשרת הניהול. אני חושבת שאף אחד לא מבין את המשמעות של המילה ״טיפול״ ומה אנחנו עבור המטופלים שלנו. אין חשיבה קדימה על מניעת הנזקים לעתיד.

אני מרגישה שכל עולם הטיפול הפך לעולם של עשירים בלבד, כי מי שיש לו כסף הולך לפרטי ומי שאין לו נשאר בלי מענה. ועכשיו ברור לי שאף אחד עכשיו לא מכין את ההנחיות לסגר הבא. עוד מעט יקרה בדיוק אותו דבר, וזו תהיה הפעם השלישית שנקטע את הטיפולים שלנו. הסגירה ההרמטית היתה נכונה אולי לשבועיים הראשונים של הסגר במרץ, אבל לא אחר כך, ובטח שלא בסגר השני.


השלכות הקורונה על בני נוער וצעירים - דרמטיות



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: