״אני שולחת אותו לבית הספר ומתפללת לטוב. אני לבד במערכה״


״אין שום מתווה לילדים בסיכון״. נבו ובני משפחתו. צילום באדיבות המשפחה

העדות של שמרית שלפרוק


הבן שלי, נבו, בן 8. הוא נולד עם אלרגיה נשימתית ומוגדר כילד בקבוצת סיכון גבוה. משרד החינוך לא פירסם מתווה לילדים בקבוצות סיכון במהלך כל התקופה של הקורונה: האם לשלוח אותם לבית הספר או לא? גם רופא המשפחה לא יודע מה לעשות. נבו מגיע לבית הספר ללא סייעת, לא הייתה לו סייעת מאז נכנס לכתה א'.


כשפניתי למשרד החינוך לבקש סייעת בעקבות הקורונה סירבו לתת לו, ואף כעסו על רופא המשפחה שכתב להם מכתב ובו כתב שהילד זקוק לסייעת עקב מצבו הרפואי. מבחינת משרד החינוך, אין שום התייחסות, ואין עם מי לדבר. אין מענה לטלפונים ואני כהורה אמורה להחליט לבד מה אני עושה עם הילד. אני שולחת אותו לבית הספר ופשוט מתפללת לטוב.


אם יש לו התקף במהלך יום לימודים נבו זקוק לאינהלציה, ומכיוון שאין סייעת, אני נאלצת לצאת ממקום עבודתי. לא העירייה, לא הרשות ולא משרד החינוך - אף אחד לא מתעניין במצבו. אני, למעשה, לבד במערכה.


כשפניתי למשרד החינוך לבקש סייעת בעקבות הקורונה סירבו לתת לו, ואף כעסו על רופא המשפחה שכתב להם שהילד זקוק לסייעת

אני מבחינה בשינוי רב בהתנהגות שלו מאז הקורונה פרצה לעולמנו. השינוי מתבטא בהתקפים תכופים יותר, שמאוד מקשים עליו. השבוע האחרון, לדוגמא, היה קשה מאוד. בבית יש "ילד כבד". הנשימה שלו כבדה מאוד, וקשה לו להתמודד עם המצב. אני לא מציפה את הסיטואציה, על מנת שלא להעצים אותה כלפי הילד. גם כשהסטורציה שלו אינה טובה, אני לא אומרת דבר. למורה אני כן אומרת, מכיוון שאין סייעת, והיא זו שאמורה להשגיח עליו. כשהוא נמצא בכתה במצב נשימתי קשה, הוא נכנס למצוקה, ומבקש שיקראו לאמא (במקום שלידו תהיה בדרך קבע סייעת). זה קורה לפחות אחת לשבועיים.


אני יודעת שלא קיים שום מתווה לגבי ילדים בקבוצות סיכון במשבר הזה. ביקשתי מהרופא שלנו שיוציא אישור על כך שהילד לא מסוגל ללכת לבית הספר, ואז הוא יוכל ללמוד בתוכנית "שלבים", שמיועדת לילדים חולים. אבל מדברי הרופא התברר לי שמשרד החינוך לא נתן לו שום מתווה בנושא. הגענו לסיטואציה הזויה, שבה הרופא ביקש ממני כעובדת משרד החינוך לבדוק ולעדכן אותו במידה שאשמע על משהו.



המצב אמור להיות הפוך. אין אף אחד שמנהל את העסק הזה. אני איבדתי אמון במערכת. אני, כמורה, אמורה להיות זמינה לתלמידי כל שעה ביממה, אבל האם משרד החינוך נותן לי בעיטה בישבן. וגם הרשויות נכשלו בגדול. ביטוח לאומי מכיר בילד כנכה 100%. וכלום: תתקשרו, תשאלו לשלום הילד בתקופת הקורונה, תביעו התעניינות, איך אנחנו מסתדרים בתקופה קשה שכזו? כלום.


מאז הקורונה אני לא מפגישה את הבן שלי עם ילדים אחרים, והוא יודע שילדים אחרים כן נפגשים זה עם זה. המזל הגדול הוא שהוא ילד טוב, ובוגר לגילו, ופשוט מקבל את המצב כפשוטו. אנחנו נתונים לחסדי השם. אין לי כוונות להמשיך ולהילחם.


במהלך יום לימודים הוא זקוק לאינהלציה, ומכיוון שאין סייעת, אני נאלצת לצאת מהעבודה כל יום. לא העירייה, לא הביטוח הלאומי ולא משרד החינוך - אף אחד לא מתעניין במצבו

הגברת מצבי הסיכון של ילדים ובני נוער נוכח משבר הקורונה




העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: