״בגיל 40 אני מבין שאני פראייר, שנתתי למדינה הרבה יותר משאי פעם אקבל״


״אני בגירעון מטורף כל חודש ולא רואה את הסוף״. למצולמים אין קשר לנאמר. צילום: אלעד גוטמן

העדות של משה

מחודש מרץ אני לא עובד בתחום שלי. אני צלם - ואין כלום, אין אירועים, אין צילומים, גם לא אירועים קטנים. למזלי, יש לי רישיון ג׳ אז בחודש מאי כבר התחלתי לעבוד כשכיר. הבדיחה הגרועה היא שאני קורע את התחת - עובד הרבה יותר קשה משעבדתי כצלם, ומרוויח רק מינימום.

אני כבר תשע שנים משלם מזונות. אני אבא מאוד מעורב ולא הפסדתי מעולם תשלום. אבל בגלל הקורונה צברתי 11 אלף שקל בחובות למזונות. אני חי כמו בן אדם עני. אני, שנתתי מעצמי מעל ומעבר למדינה הזאת, 18 שנים עשיתי מילואים. גם שכזה פגע לי בעסק - כשקראו לי תמיד התייצבתי, הייתי בכל הסבבים שהיו בעזה משנת 2000. בצוק איתן לא ראיתי את הילדים שלי חודשיים. ובשביל מה? כל המצב הכלכלי שלי היום תלוי בהורים שלי, שגם הם על סף קריסה. אוכל, חשמל, מים, הכל על ההורים שלי. אני בן 40, במקום ללכת קדימה אני הולך אחורה עשור או יותר.

המצוקה הכלכלית הולכת וגדלה כל חודש. אני מקבל מהמדינה 4,000 שקל כל חודשיים - זה 2,000 שקל לחודש. לא ברור לי על מה זה מתבסס, אין פה שיוויון. לא בדקו מי עובד ומי לא עובד, מי צריך ומי לא צריך, פשוט נתנו מענקים כדי לסתום פיות לאנשים. גרושתי מבקשת ממני כל חודש מקדמות על המזונות, גם היא נפגעה מהמצב, ואין לי לתת לה.

הייתי מרוויח קרוב ל-14 אלף שקל בחודש כצלם. עכשיו, עם המשכורת והמענק אני מגיע ל-7,000 שקל. ואחרי שאני משלם מזונות נשאר לי ביד 1,500 שקלים. מזה אני צריך לשלם שכירות, ביטוח בריאות, ביטוח לאומי. אני בגירעון מטורף כל חודש ולא רואים את האור בקצה המנהרה.

אני מסתובב עם שני שקלים בכיס. אני מגיע למצב של רעב. בשביל לאכול אני הולך לאמא שלי ואם אני לא יכול להגיע לשם אני נשאר רעב, אוכל פיתה עם חומוס בבית. הגעתי למצב שאני צריך לבקש טובות, עזרה מאנשים. חברים קרובים עזרו לי קצת, חבר אחד נתן לי אלף, אחר נתן לי 500 שקל, אבל זו בושה מטורפת. אני מת לקנות לילדים שלי נעליים ואין לי. גם לאמא שלהם אין. והמצב הזה לא מעניין את המדינה.

אני מבין עכשיו שאני פראייר. שנתתי למדינה הרבה יותר משאי פעם אקבל ממנה חזרה. כשהייתי בצבא הייתי במצבי חיים ומוות ולא חשבתי פעמיים. עכשיו אני מסתכל אחורה, בגיל 40, ומבין שכשאני צריך את המדינה אין אף אחד. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני אקום ואלך מפה, ואני הכי פטריוט שיש. אני מרגיש תסכול וכעס עצום.


אני חי כמו בן אדם עני. כל המצב הכלכלי שלי היום תלוי בהורים שלי, שגם הם על סף קריסה. אוכל, חשמל, מים, הכל. אני בן 40, ובמקום להתקדם אני הולך אחורה עשור


השפעת משבר הקורונה שכירים - עצמאים



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: