״אני לא יודע מה לעשות כל היום. אני בן 27 ומרגיש בן 82״


״אני לא רוצה תמיכה כספית, אני רק רוצה לצאת, לנשום, שישחררו לי את האזיקים״


העדות של מארון אנסיירי


אני בן 27. לפני כמה שנים חליתי בסרטן, פעמיים, ולא הצלחתי להתרכז בלימודים. אחרי שיצאתי מזה והחלמתי, החלטתי שאני אקיים את עצמי בעצמי. בלי תעודות ובלי כלום.


היו לי שני עסקים. הראשון הוא מסעדה שהיתה מוכרת אוכל הולנדי. כבר במרץ, עם הסגר הראשון, בלי לחשוב פעמיים, בלי לקחת הלוואות ובלי להיכנס לחובות - סגרתי אותה. העסק השני זה מפעיל ילדים. זה היה החלום שלי. אני חמש שניםבתחום ועכשיו בדרך לסגירה. כל העבודה שלי זה התקהלויות - בתי ספר, ימי הולדת - ואין ביקוש. השנה הייתי אמור להרוויח 200 אלף שקל ככה, ולא עשיתי שקל אחד בעסק הזה. זה היה החמצן שלי. נכנסתי לזה והשקעתי המון, הבאתי דמויות, הכל. הכל נעלם לי.


אני מרגיש שחזרתי עשר שנים אחורה. אני לא רוצה תמיכה כספית, אני רק רוצה לצאת, לנשום, שישחררו לי את האזיקים. אני לא מסוגל ללכת לעבוד בשירות לקוחות, שמונה שעות מול מחשב, אני לא יכול. אני אוהב לתמוך, לתת, לעזור. עבדתישנה עם קשישים וניצולי שואה כמטפל. אני אוהב לשמח ילדים, לראות שהם מחייכים. אני אוהב את הבמה, אני אוהב שיכירו אותי, אני אוהב להיכנס לתוך בית. רציתי לשפר את עצמי מול העיניים של האחרים. רציתי לצמוח יותר. זה חלום שעבדתי עליו שנים, והכל נעלם. זו דלת שנסגרה ואיבדתי את המפתחות. אני לא יכול ללכת לעבוד תחת בעלים שבסוף היום יגידו לי לך תנקה שירותים. זה לא עניין של אגו, אני פשוט רוצה לעשות דברים מהלב.


המענקים שהם נותנים זה גרושים. מעודדים אותנו לקחת הלוואות אבל אני מעדיף להיות רעב בבית מלהיות חייב למישהו

אני עובר תהליך פסיכיאטרי כי אני לא מבין מה קורה לי. אני על תרופות. אין עבודה, אין איך להתקיים, אני לא יודע מה לעשות כל היום. אני בן 27, ומרגיש בן 82. אני גר לבד ומנסה לעשות משהו במהלך היום. אני יוצא, אני מנקה את הבית, אני מבשל, מנסה לעשות ספורט, ולפעמים קשה לי. המענקים שהם נותנים זה גרושים. כלום. מעודדים אותנו לקחת הלוואות אבל אני מעדיף להיות רעב בבית מלהיות חייב למישהו.


כל החברים שלי באותו סיפור. כולם. אצלנו בנצרת, תעשי סיבוב ותסתכלי על העסקים… אני מבטיח לך שאת תבכי. זה נכון שקשה לכולם אבל בואו, תיכנסו למגזר שלנו ותראו - אנחנו על תרופות. אנשים שבחיים לא היו ככה - היום בדיכאון. מתחילים לחשוב מחשבות אובדניות.


סגר שלישי יהיה מכת מוות. אני אתלה את עצמי. איזו אופציה נשארה לנו? לצאת ולעבוד בזנות? אין לנו כלום.

אין על המדינה שלנו, אין על ישראל. מזג האוויר שלנו, הזכויות של הבן אדם… אנחנו נקודה על המפה אבל כל מה שיש לנו פה זה הכי מיוחד בעולם. ומה קורה לנו עכשיו? מה נראה להם? הכל נעלם, ובשביל מה?


זה נכון שקשה לכולם אבל בואו, תיכנסו למגזר שלנו ותראו - אנחנו על תרופות. אנשים בדיכאון, מתחילים לחשוב מחשבות אובדניות


אבטלה בקרב צעירים בעקבות משבר הקורונה




העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן:

Untitled-1.png

פרוייקט מבית

שותפים לפרויקט:

לוגו סולידריות חדש.png
%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95%20%D7%A2%D7%AA%
89519237_111678010459461_597030738387900
newLOGOwhite%20(1)_edited.png
לוגו אנו חדש לבן שקוף.png