״הגעתי לפתח המחלקה ולא נתנו לי לראות את אמא. היא מתה לבד״


״הייתם נותנים לבן משפחה שלכם למות ככה?״. צילום: אלעד גוטמן


העדות של אילנה בוחבוט

אמא שלי חלתה בקורונה בגל הראשון. את מותה בבית החולים הדסה בירושלים יתכן שהיה אפשר למנוע. בזמן שכולנו חוזרים אט אט לשיגרה ורובנו מרגישים כי ניצלנו מהקורונה, אנחנו במשפחה מרגישים כאב עצום, געגוע ופספוס גדול.

אמא הגיעה לבית החולים חלשה, ללא חום וללא לחץ דם גבוה. בבדיקה שנערכה לה היא נמצאה חיובית לקורונה. היא היתה מאושפזת בבית החולים שבועיים, וכל אותו זמן לא ראינו אותה ובקושי רב הצלחנו לדבר איתה דרך הפלאפון שלה, שלא תמיד היה מוטען. היינו בקשר רציף ויומיומי עם הרופאים והאחיות, בניסיון לבדוק ולברר את מצבה. כמה וכמה פעמים ביקשנו מהצוות לעזור לאמא להטעין את הפלאפון וכל פעם הבטיחו שעוד חצי שעה, עוד שעה, כשנכנס... הרופאים והאחיות אמרו לנו שאמא במצב טוב, משתפת פעולה ומשתפרת. התחילו לתת לה תרופה נגד מלריה שהוכחה כיעילה גם נגד קורונה ובמקביל הורידו לה תרופה שהיתה רגילה לקחת במשך שנים רבות. אמא התחילה להרגיש טוב יותר וכבר דיברו איתנו על שיחרורה למלונית, אך הדבר התמהמה.

באחת משיחות הטלפון שניהלנו עם אמא, שכבה לצידה אישה צעירה שחלתה בקורונה, שסיפרה לנו מעט על הנעשה במחלקה: אמא קוראת שעות לאחיות לבקש מים, עזרה, והן לא מגיעות... יש להן זמנים ושעות שבהן שבהם הן נכנסות, אבל אמא לא מבינה למה היא קוראת כל כך הרבה פעמים ואין מענה. מגשי האוכל מונחים בזריזות לאמא על השידה שלצידה על ידי חברי סגל שיוצאים במהרה, ואמא בקושי אוכלת, בקושי שותה.


התחננו שיתנו לנו להיכנס, להביא לה אוכל שהיא אוהבת, עוגיות, לשוחח איתה, שתראה אותנו ולא תחשוב שהזנחנו אותה. לא הסכימו לנו

לאחר מספר ימים התברר לנו מהרופא שאמא היתה בימים האחרונים מאוד ערנית ולכן החליטו להפסיק לה את התרופה נגד המלריה ולשנות לה שוב את התרופות. ערנית זה טוב, לא? כנראה שעבור הצוות אישה מבוגרת שתלויה בעזרתו, וקוראת לאחיות די הרבה ואף מתעוררת מוקדם בבוקר זה מפריע. בינתיים מצבה של אמא התחיל להידרדר, ולפי דברי הרופאים היא נדבקה בחיידק כלשהו בבית החולים.

שוב התחננו שיתנו לנו להיכנס, לבקרה, להביא לה אוכל שהיא אוהבת, עוגיות, לשוחח איתה, שתראה אותנו ולא תחשוב שהזנחנו אותה. לא הסכימו לנו. הגעתי לבית חולים על דעת עצמי, עד פתח המחלקה - אך הם סרבו לתת לי להיכנס אפילו אם אתמגן בבגדים מיוחדים. מתי כן הסכימו לי להיכנס? כשכבר הייתה מחוסרת הכרה.

וכאן אני פונה לרופאים: אתם, שיודעים עד כמה קשה הבדידות לחולים, עד כמה יכול הדבר להשפיע עליהם לרעה, שיודעים עד כמה גוף ונפש תלויים אחד בשני… האם חשבתם על האפשרות שאיש סגל רפואי יעשה שיחת וידאו פעם אחת ביום עם החולה ועם בני משפחתו? שיחה של דקה... כמו הדקה ב-6 בבוקר, שבה נמדדים החום, לחץ הדם ורמות החמצן בדם. אתם, הרופאים, הייתם נותנים לבן משפחתכם למות לבד, מבלי שמישהו יחזיק לו את היד? אמא שלי נפטרה לבד, ללא ילדיה לצידה, ללא נכדיה שיחבקו את סבתם האהובה ויוכלו להיפרד ממנה בשעותיה האחרונות.

ברור לנו שאת הנעשה אין להשיב, אבל היה חשוב לי להעלות את הדברים על הכתב בתקווה שהם יגיעו גם לרופאים בבתי החולים. אולי הם יסייעו לחשוב על דרכי שיפור, התייעלות, שינוי כלשהו. ואולי בכך יחסכו להרבה משפחות צער, כאב ויתנו לחולים לחיות את ימיהם האחרונים בכבוד ולהיפרד מהעולם מוקפים במשפחתם האוהבת.


ברור לי שאת הנעשה אין להשיב, אבל חשוב להעלות את הדברים על הכתב בתקווה שיגיעו גם לרופאים בבתי החולים ויובילו שיפור, התייעלות, שינוי


חיזוק הרשויות המקומיות



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן:

Untitled-1.png

פרוייקט מבית

שותפים לפרויקט:

לוגו סולידריות חדש.png
%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95%20%D7%A2%D7%AA%
89519237_111678010459461_597030738387900
newLOGOwhite%20(1)_edited.png
לוגו אנו חדש לבן שקוף.png