״הסתרתי מהבנות את הציוד של בית הספר, שלא יכאב להן״


״הן כל היום לבד ואין אפילו סבתא שתיכנס מדי פעם, אין לי תקווה״. למצולמים אין קשר לנאמר. צילום: אלעד גוטמן


העדות של ש׳, גרושה ואם לשתיים

אני אחרי גירושים לא נעימים שהתרחשו שנה וחצי לפני הקורונה. המצב הנפשי של הבנות שלי, בנות 14 ו-11, מלכתחילה היה רגיש, ואז הקורונה הגיעה.

לגדולה מאוד נפגעה המסגרת החברתית. כל החבורה שלה זה ילדים שצריכים את המסגרות, את החברים, את התמיכה. הרבה מהם ילדים להורים גרושים, לאמהות חד הוריות, בית הספר זה מה שגיבש ביניהם, והזום לא מכסה את הפן החברתי שהלך. הסתרתי את הציוד של בית הספר, שלא יכאב להן. החבאתי להן את הקלמרים, את החולצות בית ספר. השבועיים הראשונים של השנה, בספטמבר, דווקא הוכנו טוב. היו קפסולות, וזה עבד כל כך יפה. ופתאום זה שוב הפסיק לגמרי. בית הספר, החוגים, חיי החברה.

אני חוזרת הביתה מהעבודה לבית כבוי. פעם הן היו קופצניות אבל עכשיו אין להן שמחת חיים. אני רואה את היצירתיות שלהן דועכת. הכל מלא בייאוש, אין עתיד. אין חנוכה, לא היה פורים, לא היה חופש גדול, אין טיולים, אין נסיעות. לי אין הורים אז אני לגמרי לבד איתן. החברים לא באים… זה ערער להן את הכל - הקשרים החברתיים שלהן פשוט נותקו. כל אחת נאחזת בחבר אחד אולי, וזהו. אם אני יוצאת איתן אחר הצהריים לחצי שעה או שעה סיבוב ברחוב - זה לא מחליף חיי חברה.


אני מתעוררת בארבע לפנות בוקר עם דפיקות לב ולא מצליחה להירדם. ברור לי שזה מהמתח והלחץ, מהדיכאון של הילדים שמשפיע

הגדולה יושבת בבית כל היום, כשאני אומרת לה לצאת היא צורחת עלי. היא נהייתה פתאום נקיינית כפייתית. זה בא והולך - היא פתאום מנקה את הבית בקטע מטורף וברור לי שזה כמו התקף של משהו. אולי פעם בשבועיים היא רואה חברה, ואין להן כבר על מה לדבר כי אין בית ספר, אין הצגות, אין סרטים. אין כלום.

הבנות שלי רבות הרבה, הן לבד בבית כי אני בעבודה - ואין סבתא שתיכנס מדי פעם. נפשית, הילדים ממש מעורערים. בין ההורים של החברים, אנחנו מנסים להתארגן - תגיד לבת שלך שתקרא לבן שלי לסיבוב למטה - אבל הם פשוט לא עושים את זה. הילדים זקוקים למסגרת, לחברה לבית ספר.

אני המון בטלפונים איתן, וזה לא פשוט. מצב הרוח שלי דעך. בעבר היו לי קצת חיי חברה, אבל עם כל הפגיעה של הבנות - קשה לי לצאת כמו פעם לשעה-שעתיים, כי אז גם אני משאירה אותן לבד. זה פשוט מייאש, אין לי תקווה. אני מדוכאת. אני מתעוררת בארבע לפנות בוקר עם דפיקות לב ולא מצליחה להירדם. ברור לי שזה מהמתח והלחץ, מהדיכאון של הילדים שמשפיע ישירות על מצב הרוח שלי.

בשישי-שבת זה הכי מעיק. זה אני והבנות לבד, חוץ מלפעמים שהאבא מגיע לשעתיים. אנחנו גרות במרכז תל אביב והכל סגור ושומם. נפשית, קשה לשרוד את הסוף שבוע. אני צריכה לקחת אוויר לפני כי אני מרגישה מועקה. אי אפשר לנשום.

נפשית, קשה לשרוד את הסוף שבוע לבד, אני והבנות. אני צריכה לקחת אוויר לפני כי אני מרגישה מועקה

השלכות הקורונה על בני נוער וצעירים - דרמטיות



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן:

Untitled-1.png

פרוייקט מבית

שותפים לפרויקט:

לוגו סולידריות חדש.png
%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95%20%D7%A2%D7%AA%
89519237_111678010459461_597030738387900
newLOGOwhite%20(1)_edited.png
לוגו אנו חדש לבן שקוף.png