״התמוטטתי נפשית ואף אחד בעבודה לא יודע. כשאני יכולה אני לוקחת יום מחלה״


״אי אפשר לדעת איזה שינוי בנהלים יהיה מחר, וכבר והפסקנו לחפש את ההיגיון מאחוריהם״. צילום: אלעד גוטמן


העדות של א׳, פסיכותרפיסטית בחינוך המיוחד

אני פסיכותרפיסטית בחינוך המיוחד בדרום הארץ. אנחנו בערך היחידים שעבדו ברצף כל תקופת הקורונה. בסגר הראשון - מהבית. לא היה היגיון טיפולי או אחר בשום דבר שעשינו אז. לעומת זאת, זה הוסיף סטרס עצום למתח שכבר היה ממילא בתקופה ההיא.

בסגר השני נדרשנו לעבוד גם מהגן וגם מהבית. בשלב הזה, התבקשנו לעמוד בכללים כה רבים, חסרי היגיון וקשר לסדרי עבודה מקצועיים וראויים. הורשנו לעבוד רק עד 14:30 מהגן, ולעשות בזמן הזה רק טיפול ישיר. את כל העבודה הנלווית לכך - עדכוני מערכת, דו״חות, הערכות מבוססות תצפית, שיחות עם הורים, עם הצוות, הדרכות ועוד - את כל אלה נדרשנו לעשות מחוץ לגן.

בכוונה ניתבתי את עצמי לתפקיד שבו יש הפרדה בין הבית לבין העבודה, כי מדובר בתחום שבו העומס הנפשי גדול מאוד, ועכשיו דרשו ממני לעשות את הדברים בבית. לא היתה מחשבה מקצועית הגיונית - מצאתי את עצמי רצה מהגן לאיזה פארק ומנהלת משם שיחות טלפון. לא היתה גם התחשבות ביכולת הנפשית שלנו.

אני כבר שבורה לרסיסים, מחולקת להמון חלקים. עכשיו אנחנו אחרי כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית ברצף. קודם היתה לי עבודה קשה אך מספקת. היום יש לי עבודה בלתי אפשרית

ולצד זה, לא היתה שום הקפדה על פרוטוקולי הבריאות הקשורים לקורונה - הקפסולות לא הופרדו זו מזו ומפעילות החוגים הסתובבו בין הגנים השונים. באחד מקרים אחת מהן נמצאה חולה והכניסה גן שלם לבידוד.

קרסתי נפשית. ככל שהמשבר האריך, כך גדל הסלט בראש: הצורך להתכחש כמעט כל יום למערכת, לשינויים. אי אפשר לדעת איזה שינוי בנהלים יהיה מחר, וכבר והפסקנו לחפש את ההיגיון מאחוריהם. הכללים המשתנים מדי יום, והעובדה שהם מונעים מאיתנו לעשות את העבודה שלנו ביעילות - כל זה גרם לשחיקה רבה מאוד. ישיבות הצוות נהיו מדכאות ממש. כולנו מרוסקות. אישית, התמוטטתי נפשית. אף אחד בעבודה לא יודע. כשאני יכולה, אני לוקחת יום ״מחלה״ כדי לאגור קצת כוחות שאין לי. אין לי כבר, אמיתי.

אני מרגישה שאף אחד לא רואה אותנו, אנחנו שקופים. נמצאים שם נון סטופ עבור הילדים והמשפחות, חלקם במצבים קשים מאוד, ומאז הקורונה פי כמה - ואף אחד לא מבין את כובד הנטל שהוטל על כתפינו. אנחנו עובדים קשה מאוד.

אני כבר שבורה לרסיסים, מחולקת להמון חלקים. וחלילה לי להתלונן, כי לאחרים אין עבודה, ולי יש. אני כמעט כבר לא מסתכלת לחברותיי לעבודה בעיניים. פשוט באה, עובדת, נותנת חיבוק. עכשיו אנחנו אחרי כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית ברצף. קודם היתה לי עבודה קשה אך מספקת. היום יש לי עבודה בלתי אפשרית.

אני מרגישה שאף אחד לא רואה אותנו, אנחנו שקופים. נמצאים שם נון סטופ עבור הילדים והמשפחות - ואף אחד לא מבין את כובד הנטל שהוטל על כתפינו

האוצר מסרב לתת למשרד הבריאות תוספת תקציב מיוחד לקורונה


העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן:

Untitled-1.png

פרוייקט מבית

שותפים לפרויקט:

לוגו סולידריות חדש.png
%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95%20%D7%A2%D7%AA%
89519237_111678010459461_597030738387900
newLOGOwhite%20(1)_edited.png
לוגו אנו חדש לבן שקוף.png