״אבא עומד במטבח, עם שתי כוסות מים ביד, ובוכה״

העדות של עומר ברק


״אבא, מה יש לך?״

השאלה, יש לציין, מאוד מאוד מוצדקת, בגלל שהאבא הספציפי הזה ששואלים אותו עומד במטבח, עם שתי כוסות מים, אחת בכל יד, ובוכה. אבל ממש. וגם לא מצליח למצוא את המילים ולהסביר למה.

״אולי יש לך קקי?״, הוא מנסה ומסתכל עלי במבט מודאג. ״עשית קקי היום?״

האמת? אני לא זוכר. אני לא זוכר אם ומתי הייתי בשירותים ואני גם לא זוכר אם זה היה היום כי אני לא זוכר איזה יום היום.

ומתי הוא התחיל.

ואם הוא נגמר.

והכל נראה כמו רצף אחד ארוך של ארוחות ערב ומקלחות, ונדמה שלפני רגע הייתי במטבח והנה אני עומד שם שוב ושום דבר לא זז חוץ מהתיאבון של הילדים האלה, ובכוחותיי האחרונים אני ממלמל ״אני לא רוצה להכין ארוחת ערב״, לא כל כך בשקט כמו שהתכוונתי, והדמעות מתחילות לזלוג בלי שום שליטה ואני לא יודע מה לעשות כי אף פעם לא הייתי במצב הזה. ונדמה לי שהספרות המקצועית קוראת לזה ״התמוטטות עצבים״, אבל העצבים דווקא לגמרי במקומם, וזה מרגיש שכל השאר מתמוטט.

נדמה לי שהספרות המקצועית קוראת לזה ״התמוטטות עצבים״, אבל העצבים דווקא לגמרי במקומם, וזה מרגיש שכל השאר מתמוטט

זה המחיר השקט של הקורונה. זו המחיקה הטוטאלית. בשבועות האחרונים אני המורה, אני הגננת, אני המחנך, אני הטבח, אני המנקה, אני הליצן, אני אבא תביא לי ואבא תנגב לי ובמעט השעות שנשארו אני גם ההוא שיש לו עסק שצריך להחזיק את הראש מעל המים. ואני שחקן מונופול ואני מרכיב פאזלים ואני צייר פילים ואני בונה קופסאות ואני מקריא סיפורים ואני מגיש דו״חות מע״מ בזמן ומשתדל לענות ללקוחות שלי כאילו אין קורונה בחוץ ואין ילדים בפנים ורק דבר אחד אני לא מרגיש: בן אדם.

אני כבר לא זוכר מי אני. או מה אני. או מה אני רוצה. או מה אני צריך. או מה יש לעשות חוץ מרשימה בלתי נגמרת של דברים והעמדת פנים מוחלטת - בעסק, בבית, בשיחות זום עם ההורים - שהכל ממש ממש בסדר. כן, הכל מעולה בלי עזרה. בטח. וזה נהדר שאין שום דבר לעשות או לאן ללכת. כן. מגלים את הבית. 60 מ״ר של אושר טהור. בטח. מלא מקום. מה זה, אמא? למה הילדים עושים אומגה על המנורה? כי זה יצירתי. זה גם מאוד נחמד ללמד אותם את כיתה א׳. כן. היום למדנו לקרוא את האותיות ת׳ מ׳ ר׳. גם ציירנו ארנב. מסתבר שזה חלק מהמשימות. חה חה, כן, הוא כבר יחזור קורא לכיתה א׳. חה חה. אם הוא יחזור. חה חה. לא כל כך מצחיק, בעצם. אני כבר לא בטוח שהוא יחזור.

וזה תפקוד מלא תוך התמוטטות עצבים טוטאלית. ואני לא בטוח כמה אפשר להמשיך ככה.

ואם אפשר להמשיך ככה.

והמחיר השקט הזה רועש, רועש מאוד, רועש מדי, בתוך הראש, וגם על זה צריך לדבר וחובה לדבר בימים האלה.

אז בואו נדבר על המחיר השקט. על התוכניות שנגנזו. על תחושות האשם ההוריות הבלתי נגמרות. על ההרגשה שבעשר בבוקר בן אדם מבוגר לא אמור לצייר בגואש, והנה הוא עושה את זה בכל זאת. על הגעגועים לחיים שהיו. על הפחד מהחיים שיהיו.

בואו נדבר על התוכניות שנגנזו. על תחושות האשם ההוריות הבלתי נגמרות. על ההרגשה שבעשר בבוקר בן אדם מבוגר לא אמור לצייר בגואש, והנה הוא עושה את זה בכל זאת. על הגעגועים לחיים שהיו והפחד מהחיים שיהיו

בואו נדבר על זה, כי אחרת זה לבד. כי אחרת כל אחד עומד במטבח שלו, עם שתי כוסות מים, ובוכה ובטוח שהוא לבד בעולם. ואי אפשר למגר את הקורונה. ואי אפשר לשנות את ההחלטות הפוליטיות האומללות. אבל אפשר לא להרגיש לבד.

וכרגע, נדמה לי שזה מה שאנחנו צריכים.

תודה שהקשבתם, ומוזמנים לשתף גם. לפעמים זה מנחם לדעת שאתה לא האדיוט היחיד שעומד עם שתי כוסות מים באמצע המטבח ובוכה.


משבר אמון: 70 כישלונות הממשלה בניהול משבר הקורונה


דו״ח ויצ״ו ליציאה ממשבר הקורונה


העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: