״לאף אחד לא מגיע מוות כזה״


״איבדתי אמון בבתי החולים״. למצולמים אין קשר לנאמר. צילום: אלעד גוטמן״



העדות של עפרה שטרית


אבא שלי הגיע לבית חולים לאחר כמה ימים של חום ותסמינים כמו בלבול, אבדן זכרון. הוא לא זיהה אותי כבתו. מרגע שנסגרו דלתות המיון התחיל הסיוט.


קיבלנו הודעה שהוא נמצא חיובי לקורונה ושלא נדאג כי הוא מוגדר במצב בינוני ואפילו לא נזקק למשקפי חמצן. אפילו הציעו להעביר אותו למחרת לשיקום גריאטרי. הגענו בבוקר שלמחרת, עמדנו יום שלם מחוץ למחלקה וביקשנו שמישהו ייצא לדבר איתנו. רק אחר הצהריים יצא אלינו רופא ואמר - ״אין שיקום. אבא שלכם בסכנת חיים״. גם את המידע הזה קיבלנו באיחור של יומיים. ואז התחיל הגיהנום האמיתי: כל נסיון לקבל מידע בסיסי על אבא עלה בתוהו.


בטלפון ענה צוות לא אדיב, חסר סבלנות שניתק לנו בפנים. עובדת סוציאלית נכנסה לתמונה מאוחר מדי ונתנה מעט מדי. לאחר תחנונים, הסכימו להכניס מישהו מבני המשפחה - ואז ראינו מחזה שלעולם לא נשכח. אבא היה קשור בשתי ידיו בצורה הדוקה מאוד וגם מסיכת החמצן קרעה את פניו. ראינו שהוא סובל.


אבא נפטר כשהוא לבד, ללא האנשים הקרובים אליו ביותר. לאף אחד לא מגיע מוות כזה. ושלא נדבר על הודעת הפטירה חסרת הרגש והאנושיות. איבדתי אמון בבתי חולים.


כל ניסיון לקבל מידע בסיסי על אבא עלה בתוהו. בטלפון ענה צוות חסר סבלנות. עובדת סוציאלית נכנסה לתמונה מאוחר מדי ונתנה מעט מדי

משבר אמון: 70 כישלונות הממשלה בניהול משבר הקורונה



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: