״כמה קשה זה לבנות כמה סככות בחוץ ולעשות מפגשים בקפסולות?"


״אנשים מייצרים פתרונות והמערכת מתעלמת״. למצולמים אין קשר לנאמר. צילום: אלעד גוטמן



העדות של הילה דור ברוור, עצמאית ממודיעין


אני אמא לארבעה ילדים. יש לי בת 7, בן 10, בן 14, ובן 16. עוד לפני הסגר הראשון התחלתי להרגיש את הצורך להסתגר בבית. היתה בהלה נורא גדולה ואי ודאות, ולקח זמן עד שסגרו מלמעלה הכל. בשלב מסוים, אנחנו כבר עצרנו את החוגים והמסגרות והחלטנו שנשארים בבית. במהלך הסגר הראשון - זה היה כמו אחרי פצצה. בית הספר של הילדים לא היה במעלה סדרי העדיפויות. היה צריך להבין איך אני עובדת, איך הבן זוג שלי עובד, שנינו עצמאים.


ביציאה מהסגר הראשון, שנת הלימודים כבר היתה לקראת סופה ולא היה ברור אם חוזרים בספטמבר, או באיזה מודל. אז כבר התחלתי לראות איך כל אחד מהילדים מגיב למצב. לקטנה לא היו שום בעיות - תנו לה רק להיות עם ההורים שלה והיא מרוצה. המתבגר גם ככה סוגר את עצמו בחדר כל היום, ואז עוד הייתי פחות מודאגת מזה מאשר היום. ההשלכות נראו בעיקר על שני הילדים שבאמצע. לא יודעת אם לקרוא לזה דכאון, אבל ראיתי שסף התסכול יורד. היה עצב וגעגוע לחברים.


בספטמבר, בשבועיים שכן חזרו למסגרות החינוכיות, ראיתי כאוס. ראיתי שניסו לייצר מצב שבו הילדים מפסידים כמה שפחות חומר - הם היו בטרפת. הם בעצמם ניסו להבין - מחר יש לי זומים או שאני הולך לבית ספר? את הכיתה של בן ה-10 הכניסו ללמוד במקלט מתחת לאדמה - עוד משהו שאנחנו, ההורים, פשוט לא הבנו. אבל לא הספקנו אפילו להתמודד עם זה - אחרי שבועיים הם חזרו שוב הביתה.


מאז ועד עכשיו - אחד הדברים שעולה הכי חזק עם מתבגרים זה שהם כל הזמן ברשת. משהו שבימי שגרה כל הזמן מזהירים מפניו, עכשיו הפך למציאות שלהם. וזה לא שיש עוד מבוגר אחראי ששם עליהם עין. אם בימי שגרה אני יודעת שאם אני מפספסת משהו, יש גם מורה שרואה את הילד, שיכול לשים לב אם מישהו פתאום שקט יותר או לא מתנהג כרגיל. מה שקורה עכשיו זה שהם כל הזמן בתוך הזום הזה, אף אחד לא רואה את הילד שעות על גבי שעות - אפילו לא החברים שלו. אין עוד גורם שמפקח על מה שקורה להם חוץ מאיתנו, ההורים. ואנחנו מוגבלים ביכולות שלנו כי אנחנו צריכים לעבוד תוך כדי.


הם כל הזמן בתוך הזום הזה, אף אחד לא רואה את הילד שעות על גבי שעות - אפילו לא החברים שלו. אין עוד גורם שמפקח על מה שקורה להם

אני מודאגת במיוחד מהגילאים שלא חזרו לבית הספר - 9 ומעלה. הם בשלב חשוב מאוד בהתפתחות החברתית שלהם, והסגר והריחוק החברתי משפיעים עליהם לרעה. אף אחד לא מתייחס לזה, רק מדברים על איפה הם בחומר וכמה צריך להשלים. היה אפשר להיערך לזה. כמה קשה זה לבנות כמה סככות בחוץ ולעשות מפגשים חינוכיים בקפסולות? אפשר לחשוב, כמה ימי גשם כבר יש בשנה שלא מאפשרים שיעורים בחוץ?


זה הרי כל כך פשוט לחשוב על פתרונות, אנשים מייצרים פתרונות ורק המערכת מתעלמת: את הכיתה של הבן שלי חילקנו לקבוצות של ארבעה ילדים, ופעמיים בשבוע הם נפגשים בבית של אחד מהם ועושים את הזום ביחד. כששאלתי את המחנכת למה לא מתארגנים בבית הספר עם איזשהו פתרון, היא התחילה לדבר איתי על ביטוח. צריך לספק עזרה ראשונה נפשית לילדים האלה, ואיתי מדברים על ביטוח.


אני מנסה לדאוג לכך שלפחות פעמיים בשבוע הילדים ייראו עוד פנים חוץ מאת המשפחה הגרעינית. ואצלנו מדובר בילדים שההורים שלהם נוכחים בבית, לא נפגענו כלכלית. אנחנו הפצועים קל ברצף נפגעי הקורונה. אני לא יכולה להעלות על הדעת מה קורה לילדים שהעולם שלהם קצת יותר מעורער משלנו.

הורדתי משמעותית את קצב העבודה שלי כי ברור לי שלא בריא להשאיר את הילד לבד בבית. מי שנמצא למעלה במערכת חינוך יודע לנהל מלחמות, אין לו מושג מה קורה בעולם הרגשי של הילדים. למה תנועות הנוער לא נפגשות? למה אנשים הולכים להתפלל בבית כנסת, אבל הבן שלי לא יכול לפגוש עשרה חברים בחוץ למען הבריאות הנפשית שלו?


אני מודאגת במיוחד מגילאי 9-10 ומעלה. הם בשלב חשוב מאוד בהתפתחות החברתית שלהם, ואף אחד לא מתייחס לזה, רק מדברים על איפה הם בחומר וכמה צריך להשלים


השלכות הקורונה על בני נוער וצעירים - דרמטיות



העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן:

Untitled-1.png

פרוייקט מבית

שותפים לפרויקט:

לוגו סולידריות חדש.png
%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95%20%D7%A2%D7%AA%
89519237_111678010459461_597030738387900
newLOGOwhite%20(1)_edited.png
לוגו אנו חדש לבן שקוף.png