״אמי היתה עצמאית. הבידוד במחלקת הקורונה הפך אותה לסיעודית״


״אחרי הבידוד היא רק שכבה במיטה וצעקה״. צילום: אלעד גוטמן


העדות של דבי ביטון

אמא שלי, שלומית, חלתה בקורונה לפני כשלושה חודשים. עד שחלתה היתה בבית אבות ולא הייתה סיעודית. היא תיפקדה, הלכה בעזרת הליכון והיתה עצמאית לפי גילה - 84. כשחלתה, למעט כאבי גרון, לא היו לה תסמינים.

ביום שבו אובחנה כחולת קורונה היא נשלחה לרמב״ם. בבית החולים שהתה שבוע ללא שום טיפול כי לא היו לה תסמינים. כמובן שהיתה מבודדת ללא אפשרות לראות אף בן משפחה. במשך שבוע אף אחד לא דיבר איתה או התייחס אליה, ככל הנראה עקב הלחץ שהיה במחלקה. לי ניתנה אפשרות לראות אותה פעמיים בשיחת וידאו שנמשכה דקות ספורות. מצבה הנפשי והפיזי הדרדר מאוד בשבוע הזה.


כששוחררה, היא לא הצליחה לעמוד או ללכת. את הידיים היא בקושי הזיזה ומצבה הנפשי הדרדר. היא לא תפקדה בכלל, רק שכבה במיטה, צעקה ובכתה

לאחר האשפוז הוחלט לשחררה מבית החולים, אבל בבית האבות בו שהתה עד אז עשר שנים לא היו מוכנים לקבלה לבידוד של שבועיים. בשל כך, היא נשלחה לבית אבות בנצרת שמשרד הבריאות הסב לבית אבות לחולי קורונה. שם עשו לה כמה בדיקות שחזרו שליליות. לאחר השבועיים ששהתה שם בבידוד, ללא מפגש איתי או עם אדם מוכר אחר, היא שוחררה לבית האבות הקודם שלה במצב קטסטרופלי.

התפקוד שלה הדרדר בצורה נוראית. היא לא הצליחה לעמוד או ללכת. את הידיים היא בקושי הזיזה ומצבה הנפשי הדרדר מאוד. היא לא תפקדה בכלל, רק שכבה במיטה, צעקה ובכתה. שבועיים אחרי שחזרה לבית אבות שלה, פנו אלי ואמרו לי שאין ברירה אלא להעביר אותה למוסד סיעודי. וכך, אמי נעקרה שוב מהסביבה המוכרת לה מזה עשור. כעת עבר כחודש מאז שאושפזה במוסד הסיעודי, ומצבה עדיין ממש נורא.

אין סבל יותר גדול לילד מלראות את אמו סובלת כל כך, ללא יכולת לעזור לה. אני מרגישה כל כך חסרת אונים. כל זה קרה בעקבות הקורונה. כל מה שהיה חסר לאמא שלי הוא קצת יחס ושיחות אישיות.

אני מרגישה כל כך חסרת אונים. כל מה שהיה חסר לאמא שלי הוא קצת יחס ושיחות אישיות



זכויות האדם של זקנים בזמן הקורונה


העדויות החדשות שכולם מדברים עליהן: